בשטוחלנדיה כולם יצורים דו מימדיים. יש להם אורך ויש להם רוחב אבל אין להם גובה.
יום אחד חולם ריבוע על ארץ בה יש רק מימד אחד. כולם שם קווים, אין שם רוחב.
הם יכולים לראות את רק את מי שמאחוריהם או מלפניהם, ואין להם אפשרות לעקוף (כי אין מימד אחר לזוז בו).
אצלם שכנים זה כמו נישואין. אתה לידם כל החיים.
הריבוע מתעורר ושואל את עצמו שאלה בסגנון הבא: "אם יש ארץ עם מימד אחד שבה לא יכולים להבין מהם שני מימדים, האם יש ארץ בה יש מימד שלישי, שאנחנו בשטוחלנדיה לא מסוגלים לתפוס או לדמיין?"
ואנחנו, בכדור הארץ, בו אנחנו מודדים הכול בשלושה מימדים, האם יש מימד רביעי כלשהו שקיים ואנחנו לא יכולים לתפוס או לדמיין?
אולי זמן הוא המימד הזה. אולי משהו אחר.
זה גרם לי לחשוב (כמובן) על החיים שלנו כספורטאים וכמאמנים.
האם יש דברים שהם ברורים מאליהם במקומות אחרים ואנחנו לא יכולים לראות אותם או לדמיין אותם כי הם לא חלק מהחוויה היומיומית שלנו?
האם אימוני יכולת גופנית 5 פעמים בשבוע הם דבר שכזה?
האם חלוקת קבוצות במועדון לפי רמה או יכולת גופנית ולא לפי גיל היא דבר שכזה?
האם משחק אחד בשבוע לשחקניות המובילות ולא שניים (או שלושה) היא דבר שכזה?
האם שילוב מערכת לימודים בבית הספר או באוניברסיטה עם לו"ז הספורטאי/ת הוא דבר שכזה?
אם נצא קצת מהעולם שלנו אולי נוכל לגלות מימדים נוספים.
לצד כל המחשבות האלה נולדו מחשבות גם על מיתוסים.
מה אמרו לנו שנכון "תמיד" או אסור "אף פעם"?
האם זה התבסס על צפייה במשחקים או על אידאולוגיה מסוימת?
הפרקים הבאים בנושא הטכניקה נכתבים ברוח של שטוחלנדיה, ומתארים כל מיומנות בשלושה מימדים, תוך הצגת מיתוסים בתחום ונסיון לנפץ אותם.