חבר פעם אמר לי "בקורס מאמנים מלמדים אותך להיות מאמן, לא מלמדים אותך להיות מאמן ראשי."
וזה נכון.
להיות מאמן – ברמה גבוהה ככל שתהיה – זה לא כמו להיות מאמן ראשי.
המטרה של הצוות היא הצלחת הקבוצה וכל עשייה היא לטובת המטרה. אפשר להשיג הרבה אם לא אכפת לנו מי מקבל את הקרדיט.
התקשורת בתוך הצוות תופסת מקום מרכזי. חשוב ליצור אווירה בה כל אחד יכול להגיד הכול וכל אמירה היא לטובת המטרה. גם ויכוחים, ככל שיהיו כאלה, יהיו לטובת המטרה ולא יהיו אישיים אלא מקצועיים.
באחריות המאמן הראשי לנהל את הצוות, להציב גבולות אחריות והגדרות תפקיד, לאכוף אותם כאשר מישהו חורג מהם ולהחליט את ההחלטות אחרי ששמע את כל אנשי הצוות הרלוונטיים.
עוד אחראי המאמן הראשי להטיל משימות ממוקדות על הצוות. נכון, לכל אחד הגדרת התפקיד שלו, אך ההתנהלות היומיומית היא באחריות המאמן ועליו לוודא שהעבודה מתבצעת לשביעות רצונו ולטובת המטרה.
בנוסף, אחראי המאמן הראשי גם על פיתוח צוות האימון. כפי שאנחנו מצפים מהשחקנים להתפתח במהלך תקופתם בקבוצה, כך אנחנו רוצים שצוות האימון וכל אחד מהחברים בו יתפתחו גם הם. אפשר להביא הרצאות או סדנאות לצוות, אפשר לתת משימות ממוקדות בתחומים שדורשים פיתוח (כמו סקאוט או ניהול אימון יעיל או תקשורת) וכדאי להוות מנטור למאמנים הצעירים יותר ולשתף אותם במהלך הדרך בחוויות ובתובנות.
סטיב קר, המאמן הראשי בגולדן סטייט ווריורס מליגת ה-NBA חושב שזה טוב לקבוצה ולצוות שמדי פעם עוזבים חברי צוות ומצטרפים אחרים. זה מכניס עניין, זה מביא רעיונות חדשים וגורם לכל אחד למצוא מחדש את מקומו ולהוכיח לאחרים מה ערכו וחשיבותו. קר עצמו משתדל לקחת עוזרים חזקים שעשויים להיות מאמנים ראשיים אם יקבלו הזדמנות. הוא עושה זאת גם כדי לקיים תחלופה יחסית קבועה, וגם כי הוא רוצה לדעת שאם ייאלץ להיעדר השחקנים יהיו בידיים טובות.
בספר "הצופן הקבוצתי" משתף דניאל קויל בשלושה מרכיבים שמאפיינים תרבות קבוצתית מצליחה שהיא, כמובן, באחריות המאמן הראשי.