"לשמור על הגחלת" הוא ביטוי שעלה הרבה פעמים בשיחה עם גלית מוסאי, המנהלת של מחלקת הנערות בכדורסל של א.ס. רמת השרון. מועדון מקימים לאט, וההקמה נמשכת כל הזמן, שנים על גבי שנים.
אז איך מתחילים? זה מעגל שלא נגמר.
צריך ילדות שיבואו להתאמן, אבל צריך לגייס אותן קודם.
מי יגייס אותן? המאמנים או המאמנות שלהן.
אם כך, קודם צריך לשכור מאמנת, אבל צריך שיהיה שכר לשלם לה.
בשביל זה צריך תקציב. אבל למה שנקבל תקציב אם אין ילדות שיבואו להתאמן? צריך לגייס אותן קודם.
להורים זה לא ברור מאליו שהבת שלהם תצטרף לקבוצת כדורסל. אנחנו מגיעים לבית הספר ובשיעורי ספורט חושפים את השחקניות לספורט ומקווים שיהיה להן כיף כדי שירצו לבוא גם אחר כך.
לרוב, בית ספר לכדורסל מתרחש בשעות הצהריים, לפני שקבוצות הליגה מתחילות להתאמן. לפעמים זה בתוך מסגרת בית הספר, לפעמים מוציאים אותן שעה קודם. האולמות תפוסים אחרי שבית הספר מסתיים, לכן אם רוצים בית ספר לכדורסל, צריך לפעול בשעות קצה.
"את השנה שעברה סיימנו עם 450 שחקניות במחלקה. את השנה הזו לא התחלנו עם 450. כל הזמן יש צורך להתחיל (כמעט) מחדש. לשמר, לגייס, להביא, לחדש. לחשוב מה יהיה להן כיף ומה יהיה להן נכון. יש חשיבות גם למיקום. אם זה אזור שיש בו מסורת של ספורט או של קבוצות שהיו קיימות אז יותר קל להתחיל."
אחרי שהן מגיעות לגיל בו יש ליגה (קט סל), יש צורך לחלק אותן לקבוצות.
מצד אחד, 12 בקבוצה זה אידאלי. מצד שני, אם פתאום 3 מחליטות לעזוב, אז 9 לקבוצה זה מעט מדי.
מצד שני, 16 בקבוצה זה הרבה, אבל אם מישהי חולה או נפצעת או מחליטה לעזוב, הקבוצה יכולה להמשיך להתקיים.
לא אוהבים לסגור קבוצות ופותחים אותן כדי שיהיה מענה הולם לכל אחת שרוצה לשחק. כל קבוצה שנסגרת זה "אמרנו לך" מהיריבים שלנו – יריבים על שעת אולם, חוגים אחרים, אנשים שמסיבה מסוימת לא בעד כדורסל עבור ילדות ונערות צעירות.
במעבר מקט סל לילדות צריך גם להחליט מי מתאימה לקבוצה המובילה, ומי לקבוצה השלישית. יש שחקניות שעוזבות כי אין להן מקום בקבוצה הראשונה. זה חלק מהתהליך אבל זה חבל, כי מדובר בדלת מסתובבת. כל מי שתשתפר מספיק יכולה לעבור לקבוצה הראשונה, אפילו בהמשך אותה שנה. הורים לפעמים מבקשים להכניס את הבת שלהם לקבוצה הראשונה גם אם היא לא תשחק דקה במשחקים(!) רק כדי שתהיה מרוצה (או שהם יהיו מרוצים). במקרים רבים הילדה לא עוזבת בשנה הזו, אבל עוזבת בשנה לאחר מכן. גם בגיל נערות מחלקים לפי רמות, כמובן. לפעמים נותנים לשחקניות צעירות שמובילות בגיל שלהן להתנסות באימונים ובמשחקים גם עם השנתונים מעל. השאיפה היא שקבוצת נערות א תהיה מורכבת רק משחקניות י"ב, אבל לא תמיד זה אפשרי. לא תמיד יש מספיק שחקניות. חלק עוזבות לטובת הלימודים, או כי לא מקבלות מספיק דקות משחק ואין קבוצה אחרת לשחק בה. במקרים רבים יש צורך לאפשר לשחקניות בכיתה י' לשחק בליגה של י"א-י"ב כדי שיהיו מספיק שחקניות ראויות ברמתן לייצג אותנו.
אחד הגורמים המובילים לדעת מוסאי בהחלטה של שחקניות לא להמשיך לשחק כדורסל בתור קריירה מקצוענית הוא חוסר באופק מקצועי מעבר למחלקת הנערות.
שחקניות מבינות שהסיכוי שלהן להתפרנס מכדורסל נמוך מאוד, ובוחרות אפיקים אחרים. הבעייתיות שנוצרת היא פירמידה נטולת "שפיץ". הן יודעות שלא יהיו שחקניות, אז הן מפסיקות לשחק בגיל 18 או 17, ולא משקיעות כל מה שהיו יכולות להשקיע בגיל 17 או 16, או מעדיפות להתרכז בלימודים או בחופשה משפחתית במקום להגיע למחנה אימונים, והנה נוצר עוד מעגל שלא נגמר. אין אופק אז גם אין הצדקה להתחיל או להמשיך ברצינות הראויה.
אחד הגורמים המשפיעים בהחלטות של השחקניות הצעירות הוא ההורים.
הם יעזרו לה להגיע, יעודדו אותה כשקשה, יקנו לה ציוד וישלמו על מחנות אימונים (גם אם הם בחו"ל) וידחפו אותה להתמיד.
או אולי,
הם יעזרו לה להגיע, יגידו לה שאם קשה היא יכולה להפסיק, יגידו לה שמה שיש לה זה מספיק וייסעו לחופשות או לאירועים משפחתיים על חשבון משחקים ואימונים של הקבוצה וידחפו אותה להשקיע בלימודים, כי ממילא היא לא תהיה שחקנית.
לצד העובדה שניתן להשקיע בלימודים וגם להתאמן בצורה רצינית בכדורסל, נחוצה תקשורת טובה עם ההורים. זה דורש הרצאות או סדנאות, דורש שיחות על בסיס קבוע כדי לשתף במה שנעשה, ברווחים ובתמורה שהשחקניות מקבלות בהווה ועבור עתידן, בהעצמה שלהן כנערות וכנשים צעירות וגם בהישגים שלהן.
לצורך הדוגמה: זה לא ברור מאליו שקבוצת הנערות ב' זכתה באליפות המדינה. נכון, המטרה היא לא רק הניצחונות על המגרש, אבל מדובר בספורט תחרותי, יש לוח תוצאות ואם בסוף השנה אנחנו אלופות המדינה(!) אז יש במה להתגאות. ואם הבת שלכם שיחקה דקה אחת, או לא שיחקה בכלל, אבל הגיעה לכל אימון, תמכה בחברות שלה, שיננה עשרות תרגילים, התאמנה אימוני כוח, הביעה את דעתה במפגשים קבוצתיים…. עשתה את כל זה – היא אלופה.
לצד כל העשייה שכרוכה במציאת שחקניות והשארתן בספורט, תפקיד המנהלת כולל גם למצוא מאמנים.
מה חשוב במציאת מאמנים?
למוסאי חשוב החיבור לחזון העצמת השחקניות והבנה שאימון כדורסל הוא לא רק השעה וחצי של האימון אלא מעבר לכך: שיחות עם השחקניות, מפגשים קבוצתיים מחוץ למגרש, טלפונים כשצריך להורים או לשחקניות, וידאו ומחשבה איך להפוך את הקבוצה ואת היחידות שמרכיבות אותה לטובות יותר.
למרות האהבה גם לאימון, מוסאי לא מאמנת במחלקת הנערות שהיא מנהלת. זה דורש זמן (ראו פסקה קודמת) וכאשר היא משקיעה זמן באימון זה זמן בו היא לא מנהלת. מאמנים חדשים במחלקה מקבלים ליווי צמוד קצת יותר בכל פרט קטן – לא רק ברמה המקצועית – אבל ברגע שהיא סומכת על מאמנ/ת, היא לא מרגישה צורך להיות בכל אימון שלהם. היא כן יודעת מה קורה בקבוצה, היא מבקרת באימונים ובמשחקים, מדברת עם שחקניות ועם הורים, אבל רוב זמנה מוקדש לשמירה על הגחלת.
יש פגישות לתאם, יש מדיה חברתית להזין, יש הורים לשוחח איתם, יש ספונסרים לגייס, יש טורנירים ומחנות אימונים לארגן.
הגחלת צריכה להמשיך לבעור.