החלק הכי קשה בלהיות מאמנים

אנחנו מאוד אוהבים את המקצוע שלנו. אף אחד לא מאמן בלי לאהוב את זה.

עם זאת, יש רגעים קשים.

כמה שעולים לי לראש עכשיו, בלי סדר מיוחד:

1. לפספס זמן עם המשפחה. להצטרך לבלות את שעות אחר הצהריים באימונים ולפספס זמן שאפשר לבלות עם הילדים שלך (אם יש לך). יש שנים שהילדים קטנים מדי ולא באמת מבלים איתנו זמן. יש שנים בהן הילדים כבר לא רוצים לבלות איתנו זמן. בין לבין, הזמן הזה בו הם גם יכולים לתקשר איתנו וגם רוצים לבלות בחברתנו, עלול להיות קשה.

2. להיות נוכחים כל אימון. זה אולי ברור מאליו, אבל זה קשה וזה שוחק ולפעמים לא רוצים להיות. זה יכול להיות קשור לסיבה למעלה, זה יכול להיות קשור למנהל/ת שקשה לנו איתם, לשחקנים/ות ספציפיים, להרגשה פיזית עליה מצופה מאיתנו להתגבר ולעוד מספר גדול של סיבות.

3. להיות עסוקים בפיתרון בעיות. המבט התמידי קדימה, האופטימיות שדרושה כדי לראות את הטוב בכל אדם ובכל מצב, הם קשים. הם נהיים קשים יותר כאשר אנחנו מוקפים באנשים שלא מחפשים פתרונות, אלא רק רואים בעיות, ועוד מצפים שאנחנו נהיה אלה שיפתרו אותן.

4. להשאיר שחקנ/ית על הספסל. נכון, אולי מגיע להם כי הם לא באו או לא התאמצו או לא התנהגו בצורה שמצופה מהם, אבל זה עדיין קשה. הם מאוכזבים. הם עצובים. אם זה נמשך לאורך מספר שבועות, הם עלולים להיות מתוסכלים. חשוב שנשוחח איתם מראש ונעדכן אותם מה עומד לקרות, ואחרי המשחק נאפשר להם להתאושש אבל למחרת כבר נהיה שם בשבילם, נעזור להם להתקדם, נאפשר להם לשנות את המצב לקראת השבוע הבא. להיות מאמנים בליגה שבה מותר ולפעמים צריך להשאיר שחקנים על הספסל זה קשה, אבל התפקיד שלנו אינו לרצות את כולם. זה בלתי אפשרי. התפקיד הוא רק לעזור לכולם להתקדם, ולפעמים הספסל הוא מכשיר לעודד את זה.

5. לא להיות מסונכרן עם המטרות של השחקנים/ות או של הקבוצה. זה לגמרי באחריותנו. אם נדחף קבוצה שרק רוצה ליהנות אז אולי לטווח הקצר היא תחרוג מהפוטנציאל שלה, אבל לטווח הארוך הם יעדיפו מקום בו לא לוחצים עליהם. אם שחקנית רוצה שמישהו ייאמן אותה יותר שעות, ידחוף אותה, ידרוש ממנה, ואנחנו נקדיש זמן לאחרות, נוותר לה וניתן לה להסתדר לבד, היא תבחר מקום אחר שיענה לה על הצרכים. איך מאמנים קבוצה בה חלק מהשחקנים רוצים להיות מקצוענים וחלק חובבנים? מתאמים ציפיות ברמה האישית וגם הקבוצתית ופועלים לפיהן.

6. להפסיד. בעיקר אם אנחנו מסוג האנשים שלוקחים אחריות, ההפסד מרגיש עלינו. ברמה הטקטית, ברמה הטכנית. ברמה המנטלית. מה יכולנו לעשות יותר טוב, לעשות אחרת, כדי שיהיה לנו סיכוי לנצח?

7. להיות במערכת יחסים מקצועית עם שחקנ/ית שלא רוצה להשתפר. נכון, אפשר לקרוא לשחקן כזה "חבר לדרך", להחמיא לו מדי פעם, ולא לשים לב אליו יותר מדי. אבל זה צורב. אנחנו פה כדי לעזור להם להתקדם, והם לא רוצים להשתמש בנו. מה זה אומר על יכולות האימון שלנו? הרגשה קשה.

8. לא לדעת מה יהיה בשנה הבאה. מי אאמן? איך הם יהיו? איך ההורים שלהם יהיו? מה יגיד הקהל? מה יגידו המנהלים? מה תהיה המשכורת? נהיה בצמרת? בתחתית? נענה על הציפיות מאיתנו? איך יהיה לעבוד עם הצוות?

9. לצאת להפסקה בקיץ. הגעגוע חזק ומזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים.