קודם כל – אני מסתכל.
אם השחקן (כמובן, גם שחקנית) מגיע אליי והוא רוצה להשתפר בקליעה, אני מסתכל עליו קולע (וגם מחטיא).
הדבר הראשון שאני אשים לב אליו – מבחינתי זו גם הדרך הכי פשוטה לעזור לשחקן – זה שלושת המימדים.
אנחנו משוחחים על שלושת המימדים ואני מבקש ממנו לשים לב מה קורה עם הכדור.
זה הכרחי שהשחקן יידע בעצמו מה קורה עם הכדור ואיזה מהמימדים דורש תשומת לב. אם השחקן לא יידע לשים לב בעצמו, האימונים העצמיים שלו לא יהיו יעילים.
אם השחקן לא מכוון לסל, או שהקשת של הזריקה לא מתאימה, או שהוא לא מגיע לסל, אנחנו בודקים את המימד הרלוונטי.
1. כיוון: בדרך כלל תלוי ביד הקולעת. אם היד הקולעת לא מול הסל, אנחנו בודקים אפשרויות למקם אותה מול הסל.
א. להשאיר את היד הקולעת ולבדוק לאן היא מכוונת.
ב. להסתובב מעט עם הגוף או עם הרגליים כדי שהיד תוכל לכוון.
ג. להימנע מתנועה ימינה ושמאלה לפני הזריקה לסל.
אם אין יד קולעת (כלומר, שתי הידיים זורקות), אז מטפלים בנושא האחיזה.
2. קשת: תלויה בזווית של הזרוע (החלק בין הכתף למרפק). אם יש בעיה פיזית או כאבים להרים את היד לגובה הזה, עוברים לפיזיותרפיה.
רוב הזמן השחקן מסוגל לבצע את את התנועה. איך אני בודק? מבקש ממנו לעמוד מאחורי הלוח, בתוך המגרש, ולקלוע לסל מעל הלוח. אם הוא מצליח לזרוק את הכדור מעל גובה הלוח, יש לו "מה שצריך" כדי לזרוק בקשת.
שחקנים מסוימים יכולים להיעזר במבט על הכדור ולראות אם הכדור יוצא בקשת או לא. אנחנו עושים מספר גדול של חזרות בהן השחקן אומר אם הייתה קשת או לא, ואני אומר "מסכים" או "לא מסכים" כדי שהשחקן יגבש הבנה איך הזריקה נראית מהצד.
שחקנים אחרים צריכים להפנות את הקשב דווקא ליד שלהם, ולבדוק שכף היד הקולעת נמצאת בסיום הקליעה "מעל הטבעת" מנקודת המבט שלהם. זו אסטרטגיה פחות טובה מאשר המבט על הכדור, אבל היא עשויה לעבוד.
3. כוח: תלוי במהירות התנועה של הידיים, בסיום התנועה עם כף היד וגם בדחיפה של הרגליים את הרצפה.
נהוג לחשוב שכפיפה גדולה יותר של הרגליים תייצר כוח רב יותר, ויכול להיות שזה נכון, אם היה לנו במשחק זמן לזרוק ככה.
אבל אין לנו זמן לכופף כל כך את הברכיים.
מה כן?
א. מהירות הידיים. אם האחיזה של הכדור והסיומת נראים כמו שהיינו רוצים (כלומר יש לשחקן "טכניקה טובה"), והוא בכל זאת לא מגיע לסל בקלות, בודקים ביצוע מהיר יותר של התנועה.
זה כמו לתת למישהו סטירה. אם אתה זז לאט, הסטירה לא תכאב. ככל שהיד זזה מהר יותר, היא מייצרת יותר כוח. ככה גם בזריקה לסל.
ב. כיוון הדחיפה. שחקנים מסוימים דוחפים קדימה או לצדדים במקום למעלה. הרגליים צריכות לדחוף את הרצפה כלפי מטה כדי שהכדור יקבל כוח להתרומם כלפי מעלה.
ג. מעבר ל"גחלים". במקום לזרוק בעמידה, לזרוק בקפיצה קטנה.
תפיסת הכדור באוויר, נחיתה עם הכדור אל הרצפה וקפיצה שנייה ביחד עם זריקת הכדור לסל.
הקפיצה הזו צריכה להרגיש כמו קפיצה אחת בחבל. אנלוגיה נוספת היא שכשהכדור אצלו ביד, השחקן צריך להבין שאם הוא נוגע ברצפה הוא יקבל כוויה מהגחלים שעל הרצפה. המטרה היא להיות כמה שפחות זמן על הרצפה.
ה"התנגשות" של הרגליים ברצפה (עם כפיפה מינימלית בברכיים) מייצרת כוח רב, גדול יותר מאשר זריקה בעמידה.
בונוס: קצב הקליעה עולה!
מה עושים אחרי שאנחנו מטפלים בנושא המימדים (זה הוא ואני במשותף, כן? זה לא אני מתקן אותו – זה הוא מתקדם לכיוון הקליעה שהוא רוצה שתהיה לו בעזרת המשוב שלי.)
עוברים לשים לב לקצב קליעה – במקרה (או שלא במקרה) זה אמור להיות כבר חלק מההרגל שלו בזכות ה"גחלים".
אחרי קצב קליעה:
קליעה מתנועה הצידה (כמו תגובה לחדירה על הקשת ו-side dribble).
קליעה מתנועה קדימה (אחרי כדרור – צעד סגירה, ג'אמפ סטופ, punch).
קליעה אחרי תנועה "באלכסון" ותנועות מפותלות (כמו snake ו-curl).
קליעה אחרי תנועה לאחור (כמו step back ו-drag).
במהלך כל אחד מהשלבים, גם במימדים וגם אחריהם, אני מוסיף מדי פעם "התנגדות":
א. החלטות (האם לזרוק או להוריד כדרור? השחקן מחליט בהתאם לידיים שאני מרים או לצבע של הקונוס).
ב. תוצאה (ניצחון והפסד – כולל ניקוד לי אם השחקן נכשל באחד המימדים, למשל נקודה 1 לי אם השחקן זרק לא מכוון).
ג. קצב (כמה קליעות או כמה זריקות בזמן שנשאר).
ד. הגנה (אני מפריע לזריקה ואפילו יכול לחסום אותה).
כשיש אחיזה וסיומת איכותיות וכל שלושת המימדים נמצאים, אפשר לשלב את כל השלבים אחרי קצב קליעה לסירוגין זה עם זה ולהתקדם איתם במקביל. זה יהיה שימוש טוב בעקומת השיכחה.
עוד על מה חשוב בקליעה בלחיצה כאן.
התהליך דומה גם כשאני מלמד קליעה שחקנים בקבוצה שאני מאמן. בכל אימון מוקדש זמן שהדגש בו הוא תשומת לב לאחיזה, לסיומת, לשלושת המימדים ולקצב.
פעם בשני אימונים גם מתחרים בקליעה, מטווח קליעה שרלוונטי לכל אחד.
בהמשך, כאשר הנ"ל כבר הפכו להרגל, מקדישים יותר זמן באימון לתחרויות.