היום קראתי שמאז 2015, כל המאמנים שזכו באליפות ה-NBA פוטרו שנתיים לאחר מכן, חוץ מסטיב קר.
15 – קר. 16 – טיירון לו – פוטר ב-18. 17 – קר. 18 – קר. 19 – נרס פוטר ב-21. 20 – ווגל – פוטר ב-22. 21 – בוד – פוטר ב-23. 22 – קר. 23 – מאלון – פוטר ב-25. 24 – מאזולה – מעניין מה יקרה ב-26.
השנה, כדי להוסיף חטא על פשע, מאלון לא רק פוטר, אלא שתזמון הפיטורין היה מוזר מאוד – זמן קצר לפני הפלייאוף. כך קרה גם עם טיילור ג'נקינס, המאמן של ממפיס. ג'נקינס הוביל את ממפיס לעונות עם מאזן טוב למרות בעיות מחוץ למגרש עם כוכב הקבוצה ג'ה מוראנט ופוטר 9 משחקים לסיום העונה.
וזה גרם לי לחשוב שוב על חשיבות המאמן.
נהוג אצלנו בישראל לדבר הרבה על מעמד המאמן, והמעמד הזה יכול להישען על מספר גורמים:
1. הישגי עבר.
2. הישגים אובייקטיביים בתקופה הנוכחית (אליפות, גביע, פלייאוף, הישארות בליגה – עם הקבוצה של השנה או זו של השנה שעברה).
3. הישגים סובייקטיביים (מיצוי פוטנציאל, הישג מעל המצופה או מתחתיו).
4. כמות קהל ושביעות רצון של הקהל מהביצועים של הקבוצה.
5. מערכת יחסים עם השחקנים המובילים בקבוצה.
6. מערכת יחסים עם ההנהלה.
7. מערכת יחסים עם הקהל ("הוא משלנו" או "אנחנו זוכרים לו את ההצלחות הקודמות").
אבל מעמד הוא לא כמו חשיבות.
המעמד של מאמן יכול להיות חזק למרות שהוא לא חשוב, והמאמן יכול להיות חשוב אבל עם מעמד רעוע.
שני חוקרים פירסמו ב-2019 מחקר בו הם בדקו את חשיבות המאמן בעזרת ניתוח סטטיסטי מורכב במספר ליגות מקצועניות בענפי ספורט שונים.
המסקנה שלהם הייתה שמאמן טוב ב-NBA מוסיף (בהשוואה למאמן גרוע) עד 14 ניצחונות בעונה.
אילו גורמים יכולים להיכנס למשוואה של תרומה לניצחון?
1. יצירת הרגלים ברמה האישית והקבוצתית.
2. יצירת תרבות קבוצתית, כולל תחושת לכידות ותחושת מסוגלות קבוצתית.
3. שימוש בנקודות חוזק של הצוות כדי לפתח שחקנים ולהכין אותם למשחקים.
4. ניהול רוטציה במשחקים – מי נכנס ומתי? מי משחק עם מי?
5. יצירת אסטרטגיה המתבססת על הסגל הקיים.
6. שימוש בטקטיקה התקפית והגנתית כדי לנצח מהלכים מסוימים או משחקים מסוימים.
7. ליישם סגנון משחק אטרקטיבי לאוהדים, דבר שיביא לנוכחות גדולה יותר ולמעורבות גדולה יותר שלהם, דבר שידחוף את הקבוצה במשחקי הבית.
8. לפתח מערכות יחסים חיוביות עם השחקנים המובילים כדי לעזור להם להרגיש טוב יותר על המגרש ומחוץ לו ולמצות את הפוטנציאל שלהם.
בואו נרחיב על כל אחד מהסעיפים בעזרת דוגמאות רלוונטיות:
1. יצירת הרגלים ברמה האישית והקבוצתית.
גרג פופוביץ', שאימן את סן אנטוניו ספרס במשך כמעט 30 שנה, היה מבקש מהשחקנים של סן אנטוניו (חלקם אולסטארים ושחקני נבחרת) לבצע תרגילי בסיסיים כמו שימוש ברגל ציר בתחילת כל מחנה אימונים בכל תחילת עונה.
המסר היה: אין שום דבר שהוא בסיסי מדי. גם הדבר הבסיסי ביותר כמו שימוש ברגל ציר יעזור לנו לנצח, אז בואו נוודא שאנחנו עושים את זה היטב.
טקס ווינטר, שהיה בצוות האימון של פיל ג'קסון בשיקגו בולס ובלוס אנג'לס לייקרס במשך שנים, היה ידוע בתשומת הלב שלו לפרטים. ווינטר היה מתעקש על ביצוע מסירות איכותיות גם עם שחקנים שנמצאים הרבה זמן בליגה הטובה בעולם, ורובם העריכו אותו על זה, גם אם לפעמים הרגישו שהם כבר שולטים במיומנות.
אטורה מסינה, שאימן ברמה הגבוהה ביותר באירופה (כולל מספר זכיות ביורוליג), השתדל להנחיל לקבוצות שאימן הרגלי משחק שישרתו אותם גם כשלא יהיה אפשרי לדעת מה היריבה שומרת. שניים מהעקרונות המוכרים ביותר שלו הם ההתייחסות ל-spacing ו-timing והביטוי Point Five. ללמד שחקנים בוגרים ריווח ותזמון במשחק ההתקפה זה לא ברור מאליו, אבל מסינה התעקש והקבוצות שלו הרוויחו. להציג מונח כמו "0.5" שאומר שההחלטות ששחקנים צריכים לקבל צריכות להיעשות בקצב מהיר ובלי היסוס שירת את הקבוצות של מסינה לאורך שנים.
2. יצירת תרבות קבוצתית, כולל תחושת לכידות ותחושת מסוגלות קבוצתית.
כשסטיב קר החליט שהוא רוצה לעבור לאימון כדורסל, הוא נפגש עם מספר מאמנים – לא כולם מאמני כדורסל.
פיט קרול שאל אותו מה חשוב לו, וקר התחיל לענות לו במונחי כדורסל, אבל קרול עצר אותו. הוא ניסה למקד את קר במה חשוב לו ברמה האנושית/תרבותית.
קר בחר ארבעה ערכים: 1. שמחה (joy), 2. מיינדפולנס, 3. חמלה, 4. תחרותיות.
בתקופה בה קר הצטרף לגולדן סטייט ווריורס ב-NBA, הקבוצה כבר הייתה בדרכה לצמרת. היא הגיעה לפלייאוף במערב ונתנה פייט לקבוצות שמדורגות מעליה.
למרות ההצלחה של המאמן שקדם לקר, מארק ג'קסון, החליטו הבעלים וה-GM של הקבוצה לסיים את החוזה של ג'קסון ולהעסיק את קר. הסיבה העיקרית: התרבות במועדון הייתה רעילה. לאנשים היה לא נעים להסתובב במסדרונות. הצוות לא נהנה. השחקנים המובילים אהבו את ג'קסון, אבל היו מוכנים לנסות את קר בזכות האישיות שלו והעובדה שהוא כבר היה איפה שהם רצו להיות – הוא זכה ביותר מאליפות אחת כשחקן ושיחק עם מייקל ג'ורדן ועם טים דאנקן. הווריורס, שידעו שיש להם קבוצה מיוחדת, נעזרו בניסיון של קר בליגה (גם אם היה חסר ניסיון כמאמן ראשי) וזכו באליפות כבר בעונה הראשונה שלו כמאמן. הם המשיכו לזכות בעוד 3 אליפויות לאחר מכן, ושברו את שיא הניצחונות בעונה של ה-NBA.
קר צוטט יותר מפעם אחת שהתרבות הקבוצתית היא בעצם שיקוף של המנהיג שלה – סטפן קרי. קרי הוא אדם נעים שאוהב ליהנות מהיומיום שלו אבל הוא גם תחרותי מאוד ויעשה כל מה שצריך כדי לנצח.
3. שימוש בנקודות חוזק של הצוות כדי לפתח שחקנים ולהכין אותם למשחקים.
גרג פופוביץ' הביא את צ'יפ אנגלנד לספרס ב-2005 ואנגלנד היה בצוות שלו עד 2022. אנגלנד ידוע בכינוי Shot doctor והיכולת שלו לעזור לשחקנים לשפר את הקליעה שלהם – המפורסם ביותר הוא קוואי לאונרד – הפכה אותו למצרך מבוקש בכל הליגה. מ-2022 אנגלנד עובד עם אוקלהומה סיטי ת'אנדר, שנכון לכתיבת שורות אלה נחשבת לקבוצה הטובה ב-NBA. מארק דייגנולט, המאמן הראשי של OKC, אמר על השיפור בקליעה של לו דורט: "צ'יפ אנגלנד הוא חכם. יש לו גישה פשוטה לנושא הזה. הוא עובד באופן אינטימי עם מספר שחקנים ואני חושב שהוא עשה עבודה נהדרת שם."
קני אטקינסון הביא לצוות שלו בקליבלנד את אלכס סרמה (Sarama) לתפקיד ראש תחום פיתוח שחקנים. הוא מספר:
"כשאתה מאמן ב-NBA אתה לפעמים חושב שכל התשובות נמצאות כבר בליגה, אבל למעשה יש הרבה אנשים שעושים עבודה נהדרת מחוץ ל-NBA. תמיד חיפשתי מה אנשים עושים מחוץ לליגה. הוא [סרמה] היה אחד מאלה. הדרך בה הוא חושב התאימה לדרך בה אני רואה פיתוח שחקנים." סרמה קיבל מאטקינסון את המפתחות לפתח את השחקנים בעזרת גישת האילוצים (CLA) וקליבלנד הפכה תחת אטקינסון לאחת הקבוצות הטובות ב-NBA. השחקנים לומדים ומתרגלים לדרך חדשה, ואטקינסון מראה את הערך שלו בכך שהוא מצא דרך לשפר את השחקנים ואת הקבוצה בעזרת כלי שלא היה בשימוש אצל אחרים.
4. ניהול רוטציה במשחקים – מי נכנס ומתי? מי משחק עם מי?
ב-NBA יודעים כבר שנים למדוד אילו חמישיות מבצעות היטב ואילו פחות. קבוצות מסוימות משתמשות בנתונים האלה, אבל לא כל מאמן יכול להשאיר את החמישיות שמשחקות היטב לאורך דקות ארוכות על המגרש.
דברים שיש לקחת בחשבון: החמישיה של היריבה באותם רגעים, כמה דקות השחקנים היו על המגרש לפני כן והאם הם צריכים כבר לנוח, האם לקבוצה היה משחק אתמול או שיהיה לה משחק מחר, אחוזי קליעה, התאמה לטקטיקה של היריבה ועוד.
"אבל רגע," תשאלו, ואתם כנראה צודקים: "אם הם משחקים טוב ביחד, מה זה משנה מה היה אתמול ומה יהיה מחר, מה זה משנה מי ביריבה? הרי המטרה היא לנצח, והחמישיה הזאת עושה את זה."
טום ת'יבודו, המאמן של ניו יורק ניקס, כנראה יסכים איתכם.
בשלב מסוים בשנה, מבין 10 שלישיות השחקנים שהיו בשימוש הכי הרבה דקות, ת'יבודו והניקס תפסו את כל 7 המקומות הראשונים.
ת'יבודו ידוע בליגה כמאמן שמשתמש דקות רבות בשחקנים המובילים וכמעט לא משתף שחקני ספסל, בטח במשחקים צמודים או בפלייאוף. עם כתיבת שורות אלה (תחילת מאי 2025) הניקס עברו את הסיבוב הראשון מול דטרויט. כל שחקן חמישיה בניקס שיחק לפחות 37 דקות (ברידג'ס) וחלק הגיעו ל-41 (אנונובי). לשם השוואה, בקליבלנד הם משחקים מקסימום סביב 31 דקות בסיבוב הראשון וביוסטון רק 2 שחקנים משחקים מעל 32 דקות. הלייקרס שיחקו במחצית השנייה של משחק מספר 4 רק עם חמישה שחקנים.
דנבר והלייקרס מראות חלוקת דקות דומה לניקס, ואם קבוצות של ת'יבודו ידועות בכך שהן שוחקות את השחקנים (ואת מעמדו של ת'יבודו), מעניין יהיה לראות מה יהיה עם רדיק (לייקרס) אחרי שמאלון (דנבר) כבר פוטר.
5. יצירת אסטרטגיה המתבססת על הסגל הקיים.
אם הקבוצה התחילה את העונה עם שחקן גבוה בין הטובים ב-NBA (למשל, אנתוני דיוויס), וקיבלה בטרייד עבורו בפברואר רכז מהטובים בליגה (למשל, לוקה דונצ'יץ'), מה מצופה מהמאמן לעשות עם השינוי הזה?
מצד אחד, יופי! קיבלת את דונצ'יץ'. אגב, גם יש לך את לברון ג'יימס ואת אוסטין ריבס שסגנון המשחק שלהם דומה.
מצד שני, מי יחסום ויתגלגל? מי ייקח ריבאונד הגנה? מי יגן על הטבעת?
רדיק קיבל את הלייקרס בקול תרועה רמה תוך שהתקשורת והרבה מאוד אוהדים צוחקים שהסיבה היחידה היא שהוא יהיה בובה של לברון ג'יימס. לג'יימס יש היסטוריה של "תעשו מה שאני אומר" אבל רדיק, לצד הניסיון שלו בליגה וההבנה של החשיבות של ג'יימס בקבוצה ובהיסטוריה של המשחק, הוא אדם עם אגו ועם ידע בכדורסל שלא נופל, ולפעמים עולה, על זה של ג'יימס. אז רדיק הגיע, והלייקרס נראו טוב יותר ממה שהם נראו עם המאמן הקודם (דארווין האם), וגם סיימו מקום 3 במערב הצפוף. זה לא עזר להם להתקדם בפלייאוף והם הפסידו בסיבוב הראשון למינסוטה. רדיק דיבר בראיון לאחר המשחק האחרון על ההתמודדות עם השינוי בסגל, דבר שיצר צורך בשינוי אסטרטגיה שלא היה ללייקרס זמן לעשות. הקיץ הקרוב, בו הלייקרס יוכלו להביא גבוה או שניים שיתאימו לשלישייה המובילה, ביחד עם זמן אימון שיהיה משמעותי ביצירת תיאום, יראה אם הבעיה של הלייקרס הייתה זמן ההיערכות המועט או משהו אחר לחלוטין.
בבוסטון, בשונה מהלייקרס, לא היו הרבה שינויים לאחרונה. רוב השחקנים המרכזיים נמצאים בסגל לפחות מעונת 21-22, וג'רו הולידיי וקריטאפס פוזינגיס הם שחקנים ותיקים שהשתלבו בצורה מצוינת במארג החברתי-מקצועי שבנה ג'ו מאזולה.
מאזולה בבוסטון כבר מ-2019 בתור עוזר, וקיבל את משרת המאמן הראשי ב-2022. הקבוצה תחתיו מנצחת בקצב היסטורי, ומוסיפה חלקים לפאזל לפי הצורך כדי לתמוך בג'ייסון טייטום ובג'יילן בראון שנמצאים עם הקבוצה מאז נבחרו בדראפט. הקבוצה זורקת שלשות בקצב היסטורי ומנסה למקסם את היכולות של השחקנים שבסגל ומצטיינים בתחום הזה.
לסלטיקס לא היו השנה את הבעיות שהיו ללייקרס, ומעניין יהיה לראות איך הלייקרס יעברו את הקיץ הקרוב בשוק ההעברות וההחתמות כדי לתמוך בג'יימס, דונצ'יץ' וריבס.
6. שימוש בטקטיקה התקפית והגנתית כדי לנצח מהלכים מסוימים או משחקים מסוימים.
בפודקאסט שלהם Mind the game, רדיק ולברון ג'יימס דיברו על הצד הטקטי של המשחק יותר מאשר כל פודקאסט או תוכנית מדיה אחרת. הם שרטטו מהלכים, הסבירו מושגים ופינטזו "מה היה קורה אם" בכל מיני מצבים היפותטיים. יש אנשים שחשבו שהפודקאסט בעצם היה "ראיון העבודה" שעשה ג'יימס לרדיק, וגם אם לא בטוח שאני מסכים לאיך שהדברים מתוארים, אין ספק שהכימיה ביניהם (עוד על זה בסעיף 8) עברה מסך בצורה טובה.
על המגרש, לעומת זאת, לצד רגעים יפים שנוצרו ממוחו של רדיק, הלייקרס שיחקו פחות ופחות סטים (תרגילים מאורגנים) ויותר חופשי (freestyle) ככל שהתקדם הזמן.
חשבון הטוויטר Cranjis McBasketball שעוקב אחרי הלייקרס ומנתח נתונים ברמה גבוהה מאוד, עקב לאורך השנה אחרי אחוזי ההתקפה המסודרת ומאולתרת אצל הלייקרס, ומצא שהם (בצורה לא מפתיעה) מתקיפים יותר טוב כשההתקפה מאורגנת.
רדיק ידע לבנות סטים טובים כדי לנצל את היכולות של ג'יימס ודונצ'יץ', אבל לא הצליח לבצע התאמות מספיק טובות לסגנונות ההגנה השונים של היריבות מול הסטים האלה, ולא הצליח לגרום לקבוצה לשחק אחוז מספיק גבוה של סטים כדי להפוך את ההתקפה ליעילה יותר. מחקר שמקורו בישראל הראה שיש חשיבות לפידבק של מאמן על מה שמתרחש בזמן משחק. מעניין יהיה לבחון את זה גם ב-NBA.
7. ליישם סגנון משחק אטרקטיבי לאוהדים, דבר שיביא לנוכחות גדולה יותר ולמעורבות גדולה יותר שלהם, דבר שידחוף את הקבוצה במשחקי הבית.
לאורך השנים, מחקרים שונים הראו שיתרון הביתיות של קבוצות הוא תופעה קיימת.
לתופעה הזאת יכולים להיות מספר מרכיבים, ביניהם מיקום השינה של השחקנים (בבית או בבית מלון), השפעת הטיסה על היכולת הגופנית של השחקנים והיכרות עם המגרש.
גורם נוסף שעשוי להשפיע הוא הקהל. נהוג לחשוב שב-NBA הקהל משפיע על השחקנים ועל השופטים פחות מאשר באירופה, ויש בסיס לכך. האולמות באירופה בדרך כלל קטנים יותר, צפופים יותר, והאוהדים מחוברים יותר לקבוצה עצמה.
ב-NBA ברוב האולמות הקהל לא רועש. למעשה, אם הקבוצה לא תפעיל את מערכת הכריזה, רוב המשחק יהיה שקט באולם.
יחד עם זאת, המחקרים בהחלט מצביעים על חשיבות הקהל, וכאשר הקהל לא אוהב את סגנון המשחק של הקבוצה או את הביצועים שלה, הוא מצביע ברגליים: כשהקבוצה מנצחת בא יותר קהל, וכשיש לקבוצה סופרסטאר מעניין ואטרקטיבי, הקהל בא – התוספת בנוכחות היא פי 8 כשיש כוכב גדול מאשר כשהקבוצה מנצחת!
האם סגנון משחק חשוב? כן.
האם ניצחונות חשובים? כן.
מה עוד יותר אטרקטיבי? כוכב גדול.
8. לפתח מערכות יחסים חיוביות עם השחקנים המובילים כדי לעזור להם להרגיש טוב יותר על המגרש ומחוץ לו ולמצות את הפוטנציאל שלהם.
טיילור ג'נקינס עשה הרבה דברים טובים עם הממפיס גריזליס, אבל הוא לא הצליח לשמור על מערכת יחסים טובה עם כוכב הקבוצה ג'ה מוראנט.
הדיווחים היו שמוראנט לא נהנה מסגנון ההתקפה החדש שהביא ג'נקינס. הסגנון עצמו היה מגניב ועזר לממפיס להיות בחלקים מסוימים של העונה קבוצת ההתקפה היעילה בליגה, אבל את מוראנט עניינו דברים אחרים. הוא רצה את הכדור יותר בידיים שלו, עם יותר חסימות עבורו בזמן שהוא עם הכדור. נכון, גם גולדן סטייט משחקים מעט חסימות לכדור, אבל הכוכב שלהם (אחד סטפן קרי, הקלעי הגדול בתולדות המשחק) אוהב לזוז בלי כדור וקולע מצוין גם בלי חסימות לכדור. ג'נקינס לא השכיל לאזן בין סגנון ההתקפה היעיל לבין הצרכים של מוראנט, ולבסוף פוטר. האם ההתקפה היעילה בליגה צריכה להיות שאיפה של כל מאמן, גם על חשבון מערכת יחסים עם הכוכב? לכאורה, כן. מה יותר טוב מהתקפה יעילה? עבור ג'נקינס, לפחות, זה לא הספיק כדי לשמור על המשרה שלו. מקור אחר שיער שהגריזליס חששו שמועדון אחר ייקח מהם את תומאס איסאלו, המאמן הפיני שכיהן כעוזר, ופיטרו את ג'נקינס כדי למנות את איסאלו למאמן ראשי לפני שיבחר לקבל את המשרה הזאת במועדון אחר.
פופוביץ', שכבר לא נמצא עם הספרס מאז עבר שבץ, היה ידוע מאז התקופה בו בחר את טים דאנקן בדראפט בתור אחד שמבין את החשיבות של השחקנים. האם פופוביץ' התחנף לדאנקן? האם הוא עשה כל מה שדאנקן רצה? אם היינו שואלים את פופוביץ' הוא בטח היה אומר שכן, אבל אנחנו לא באמת יודעים. מה שכן אפשר לומר זה שהשותפות בין דאנקן לפופוביץ' הפכה את הקריירה של שניהם לכזו ששווה כניסה להיכל התהילה. פופוביץ' שאף לייצר כימיה דומה עם ויקטור וומבניאמה אבל נראה שאת הפירות ממערכת היחסים הזו כבר יקטוף מאמן אחר.