יום של משחק חשוב – מאמנ/ת

משחק חשוב = משחק שקובע על הישארות בליגה, העפלה לפלייאוף, עליית ליגה, משחק גביע, יריבות עירונית, מול המועדון הקודם בו אימנתי וכו' וכו'.

"ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד" נכתב בתנ"ך, וגם אצלי ההרגשה לגבי המשחק החשוב מתחילה להתעצב בערב שלפני כן.

איך היה האימון האחרון?

הספקנו להעביר את המסרים שרצינו? כולם נשארו בריאים? לא התעייפו יותר מדי? הייתה אווירה טובה?

יופי, אז אנחנו הכי מוכנים שאפשר.

היה אימון לא טוב? הם רבו אחד עם השני כי היו צריכים לפרוק על מישהו את הלחץ? מישהו חשוב סובב קרסול?

בעולם התיאטרון אומרים שהחזרה הגנרלית תמיד גרועה.

אני בדרך כלל מצליח להירדם יחסית בקלות כי אני קם מוקדם מאוד כל בוקר ואני עייף כשאני מסיים את היום.

זה בסדר גם אם יש מחשבות וקצת יותר קשה להירדם.

למדתי לבצע נשימות שמחברות אותי למציאות ומונעות מהמחשבות להופיע מספיק זמן כדי להירדם. ממליץ גם לפני משחק חשוב אבל גם ליומיום. זה משנה את איכות החיים.

אני קם בבוקר לאימון.

בנהיגה אני חושב: מה אכתוב להורים לפני המשחק. מה אגיד לשחקניות. כמה להרחיב? כמה לתמצת? את מי להכניס במקום מי? מתי?

כל עוד אני עסוק, אני לא חושב.

אני אוכל את הארוחה הגדולה וה"כבדה" מוקדם, סביב 11:00. אף אחד לא אוהב להיות עם הרגשה לא טובה על בטן מלאה. למשחקים חשובים אני אוהב להגיע ריק.

עוד כמה שיחות טלפון והתכתבויות בווטסאפ, ואני הולך לנוח. כתבתי על החשיבות של זה בפרק על איך מאמן מתכונן למשחק ביומיום. אפשר לקרוא בלחיצה כאן.

היה קשה להירדם, כי עוד לא צהריים, אבל בצהריים יש עוד אימון. צריך לנוח לפניו.

כמה נשימות ובסוף הצלחתי. 50 דקות. לא רע.

האימון בצהריים היה מוצלח. השחקנים חייכו ואני קיבלתי עוד קצת אסקפיזם מהמחשבות.

כשאעלה על ההסעה עם השחקניות, השיחות ביניהן או השיחה עם המאמנת שעובדת איתי כבר יעשו את שלהן.

ואיכשהו, בין כל שתי שיחות, כל פעם שיש כמה רגעים, אני עם התחושה הזאת של "מה יהיה הערב?"

אני אוהב אותה, כי זה אומר שיש לנו סיכוי. שאני לא יודע בוודאות שנפסיד (או ננצח).

אני לא אוהב אותה, כי התחרות קשה לי. לא תכננתי שנגיע לפה. זו הפתעה.

ואני לא יודע איך אני אתפקד בתוך המשחק, אז אני מרגיש את ההתרגשות/לחץ.

כמה נהיה מוכנים? מה נעשה אם היריבה תפתיע? איך נתגבר על המשברים תוך כדי המשחק? האם בנינו את עצמנו חברתית בצורה מספיק יציבה?

איך יגיבו אלה שישחקו פחות? איך יגיבו אלה שלא יצליח להם?

מה יקרה אם יהיה הרבה רעש ולא ישמעו אותי? האם הם יסתדרו לבד?

מה יגיד המנהל המקצועי לפני המשחק? מי יתקשר להגיד בהצלחה או יכתוב הודעה?

אם אין חדר הלבשה באולם, איפה ננהל את השיחה שלפני המשחק?

כמה להרחיב בה? הרי הם יודעים את הכול. האם לתת נאום שמעורר מוטיבציה או לתת להם להיות עם הרגשות שלהם? בטח לא חסרה להם מוטיבציה.

המון מחשבות ואני רק צריך לתת להכול לעבור, ולהיות מי שאני בוחר להיות:

1. לראות כל שחקנ/ית ומה שהם צריכים ברמה האישית.

2. להיות גורם מאזן – להרים כשהם דאון ולהחזיר לקרקע אם הם מתעופפים.

3. תמיד קדימה – ללמוד מכל חוויה ולהשתמש בה.