לא להיות במרכז

הרבה פרקים מדברים מה כדאי לעשות.

משהו אחד, בעיניי, שלא כדאי לעשות כשמאמנים, זה להיות במרכז.

המרכז צריך להיות התהליך של השחקנים.

ברוב התמונות הקבוצתיות המאמן נמצא במרכז, והשחקנים מסודרים סביב המאמן הראשי או המאמנים. השחקנים לובשים מדים והמאמנים לובשים צבע אחר. המיקום המרכזי והצבע השונה מושכים את העין, והפוקוס שלנו נמשך באופן טבעי אל המאמן.

הקבוצות סובבות סביב המאמנים שלהן גם במציאות וגם בתמונה. זו הקבוצה של המאמן.

בנוסף, מצופה מהמאמן להתהלך על הקווים, לנופף בידיים ולהתהלך על הקווים. אפילו יש שחקנים/ות שאמרו לי שזה יעזור להם אם אעשה את זה וזה מוזר להם שאני יושב.

בתמונות, אני משתדל לעמוד בצד, מאחור. אני לא מוקד תשומת הלב ואני לא רוצה להיות.

במשחק, אני מעדיף לשבת. אני לא חושב שיש תכלית לזה שאסתובב. זה רק מסתיר לשחקנים/ות שעל הספסל את המגרש…

אני שם כדי לעזור, לכוון ולתמוך בשחקנים/ות, אבל הם המרכז.

אני מאמן בדרך שאני מרגיש שהיא הטובה ביותר, ושם את את הצרכים של השחקנים/ות במקום הראשון. לפני הצרכים שלי ולפעמים גם לפני הצרכים של הקבוצה כולה.

אני לא קל ולא רך, ואני בטח לא מנמיך ציפיות, אבל אני מתייחס לשחקנים כשווים ומשתדל להעצים אותם.

אני עובד עם השחקנים/ות, או יותר נכון עבור השחקנים/ות; הם לא עובדים בשבילי. המטרה שלי היא לצמצם מכשולים בדרך כדי לאפשר ביצועים טובים ככל האפשר.

אם השחקניות רוצות לעצור בדרך חזרה ממשחק חוץ רחוק לאכול, אני בעד. אני צריך וגם רוצה לחזור הביתה, אבל התפקיד שלי הוא להיות אחראי עליהן. והן רוצות לעצור. אז אני איתן.

זה לא משנה לי אם נאכל פלאפל וחומוס או כריך חביתה. כל עוד זה בריא (ולפעמים גם כשזה לא), אני תומך.

יש כמה דברים שאני חושב שהם רצויים ואני דורש בהם סטנדרט גבוה (שיתוף הכדור, בחירת זריקות, ספרינטים, לחץ על הכדור, עמידה בזמנים, ניקיון הספסל), אבל אני לא מתעסק בכל פרט קטן.

לא אכפת לי מזמני ארוחות, גרביים בצבע שונה, קעקועים, או צבע שיער. באמת לא מפריע לי אם כולם לובשים בדיוק אותו בגד בנסיעות. אני לא רואה איך זה משפיע על ביצועים, ואם זה לא משפיע, זה לא מטריד אותי (וזה לא אומר שהגישה שלי נכונה או הטובה ביותר).

יש להם מידה של אוטונומיה ושליטה בסביבה שלהם, בניגוד לסביבות רבות שבהן המאמן מכתיב הכול ומעניש התנגדות.

הן רוצות לארגן ערב קבוצה בלעדיי? יופי.

רוצות קבוצת ווטסאפ שאני לא חלק ממנה? חשוב ממש.

יכולות לבחור איזו הגנה לשמור כדי להצליח להתמודד מול היריבה? מדהים.

האתגר הגדול ביותר שלי עם קבוצות ושחקנים/ות שלא מכירים אותי הוא לשכנע את השחקנים/ות שהשאלות שלי (המקצועיות וגם האישיות) כנות ולא תרגיל פסיכולוגי.

שחקנים לא רגילים שמאמנים מבקשים מהם תשובות ורוצים תשובות אמיתיות. אני שואל איך הם מרגישים כי באמת אכפת לי. אני רוצה להשוות בין התחושה והמאמץ הנתפס שלהם לבין ההתרשמות שלי מהמאמץ ומהקושי באימון. אבל ההבחנות והאינטואיציה שלי אמינות רק כשהשחקנים עונים בכנות ולא אומרים מה שהם חושבים שמאמן רוצה לשמוע. אני רוצה לדעת עד כמה אפשר לדחוף ומתי צריך להוריד עומס.

אני מנסה לתקשר עם כל שחקן כדי להבין מה הוא צריך. אני לא רוצה לחדור לפרטיות. אני לא צריך רכילות. אני רק רוצה שהשחקנים ידעו שאני שם אם הם צריכים אותי.

אימנתי שחקנים שהיה לי איתם קשר טוב ונהניתי לאמן אותם, וידעתי כמעט כלום על חייהם מחוץ למגרש. אחרים השתמשו בי כמעט לכל דבר חוץ מטיפול נפשי מקצועי או טיפול משפחתי.

אני שואף להיות עקבי ולא להעדיף שחקן אחד על פני אחר. אני נותן לכולם הזדמנות, באימונים וגם במשחקים, להראות לי שהם מסוגלים לתרום מה שאנחנו צריכים באותו יום.

מסוגלים? יופי, יהיו 12-14 שחקנים/ות שמשחקים מעולה ויהיה סיוט לשחק מולנו באותו יום. לא מסוגלים? ישחקו ה-5 או ה-7 שכן מצליחים באותו יום.

אני משתדל מאוד לא להוציא אחרי טעויות. בטח לא להוציא בגלל טעויות.

אני מעדיף להוציא אחרי מספר דקות כדי לתת לשחקנ/ית הזדמנות לבצע כמה פעולות חיוביות ולהשפיע על המשחק לטובה.

לא תמיד אני מצליח, ואז השחקן יוצא אחרי דקה וחצי. בשנים האחרונות ולאורך שנים ארוכות לפני כן, אני באופן עקבי משתף 10 ברבע הראשון ו-12 עד המחצית, גם אם זה "עולה לנו" בהפרש.

אולי יכולנו להוביל ב-13 במקום ב-5 אם הייתי משתף פחות שחקנים/ות. אבל לאורך זמן, הקבוצות שאני מאמן גדולות יותר מספרית מהיריבות. למה? כי יש הזדמנות.

כאמור, יש לי סטנדרטים.

אני תובעני. אני מצפה לשיתוף בכדור. אני מעודד ניסיונות ואומץ, אבל כולם מקבלים הזדמנות. אנחנו לא משחקים כדי לראות כמה נקודות שחקן אחד יכול לקלוע או כמה קרוסים הוא יכול לעשות ברצף.

כמובן שצריך למצוא את השחקן שהולך לו, אם זה יתרון אז מנצלים אותו. כולם מקבלים הזדמנות, אבל לא בכל משחק ולא באותו היקף.

שחקנים אנוכיים שבוחרים זריקות או מהלכים מתחושה של חוסר או יהירות אני מחליף (גם אם הם קולעים סל).

ההנחה של מאמנים “מהדור הישן” היא שחופש מוביל לאנרכיה. החוויה שלי היא שונה.

שחקנים נוטים להיות פחות אנוכיים כי הם יודעים שתהיה להם הזדמנות. אם כולם מחויבים לעשות את המהלך הטוב ביותר, בסוף הזריקה שלהם תהיה המהלך הטוב ביותר. בקבוצות עם שליטה גבוהה של המאמן אני רואה זריקות רעות, כי שחקנים יודעים שיש “חור שחור” שלא מוסר וזו אולי ההזדמנות היחידה שלהם לזרוק. אנחנו מעריכים בחירת זריקות, עובדים על זה באימונים, ובדרך כלל קולעים באחוזים טובים גם כשאנחנו מעודדים לא-קלעים להתנסות ולהתפתח.

אני כמעט לא מעניש טעויות, אבל כן מעניש תגובות גרועות לטעויות. אני נותן משוב חיובי על תגובה חיובית למהלך לא מוצלח: ספרינט אחרי איבוד, דיפלקשן אחרי החטאת לייאפ.

אני לא מקבל האשמה של שחקנים אחרים, ואין לי סבלנות לשחקנים שמפסיקים לשחק. טעויות קורות; התגובה אליהן היא מה שחשוב. אני לא צריך הסברים ובטח לא תירוצים, אני צריך פוקוס ומאמץ במהלך הבא. תשחקו בהווה.

שחקנים יכולים לכעוס על דקות משחק, אבל הם חייבים לתמוך בחברים שלהם.

אני מדבר על דקות משחק ומסביר את הסיבות ומה צריך לעשות כדי לקבל יותר דקות.

אני לא אסבול דיבורים רעים על חברים לקבוצה, רכילות, או חוסר תמיכה בקבוצה.

\הם יכולים לכעוס עליי. לא אכפת לי אם הם אוהבים אותי. להיות מאמן של שחקנים זה לא להיות פופולרי או נחמד. אני יודע שאני לא המאמן הנכון לכל שחקן – ואני לא מנסה להיות.

אבל אסור לפרוק תסכולים אישיים על הקבוצה או על שחקן אחר.