על מחמאות

מחמאות הן סוג של משוב.

חשוב להשתמש בהן, אבל צריך לשים לב איך אנחנו מחמיאים, על מה ולמי.

1. איך אנחנו מחמיאים?

הורים (ומאמנים) מחמיאים לילדים (לשחקנים/ות שהם מאמנים) כי הם רוצים לגרום להם להרגיש טוב, אולי לשפר את ההערכה העצמית שלהם.

חוקר מוביל במחקר על הערכה עצמית בדק את 15,000 המחקרים על הנושא, מצא שרובם הגדול נערכו בשיטה שקשה לסמוך עליה מבחינה מדעית (דיווח עצמי), לקח 200 מחקרים שכן היו מהימנים מספיק, ופסק להפתעת הרוב שהערכה עצמית גבוהה לא משפרת ציונים או הישגים בקריירה, לא מפחיתה שימוש באלכוהול ולא מפחיתה אלימות. הוא סיפר בזמנו שהתוצאות האלה היו "האכזבה הכי גדולה בקריירה שלי."

הוא חושב שהורים שממשיכים להחמיא בצורה כזו לילדים שלהם – למרות שהעדויות המדעיות מצביעות לכיוון ההפוך – בעצם עושים את זה גם כדי להחמיא לעצמם.

ובתרבות האינסטגרם שבה אנחנו חיים כרגע, אנחנו רואים מאמנים אישיים מחמיאים לשחקנ/ית בפומבי.

למה לא להחמיא להם בפרטי?

כי אם אני מחמיא למישהו שאני עובד איתו באופן אישי, זה אומר עליי דברים טובים. וכמו החוקר ההוא, המסקנה שלי היא שאותם מאמנים דואגים להערכה העצמית והציבורית של עצמם, ולא בהכרח של השחקנ/ית שהם מאמנים.

אפשר לכתוב לו בפרטי כמה אתה גאה בו.

עוד קצת על תקשורת עם שחקנים/ות בלחיצה כאן.

2. על מה אנחנו מחמיאים?

הרבה הורים מפעילים לחץ על הילדים שלהם – לא תמיד באופן מודע – להיות יוצאי דופן.

ילדים מקבלים שיעורי הכנה לפני גן חובה, מקבלים שיעורים פרטיים בתכנות בגיל 3 כדי להיות לפני אחרים, ילדים בגן לומדים שחמט וילדים בני 11 מקבלים אימוני אישיים בספורט האהוב עליהם.

זה כבר לא מספיק ליהנות. צריך לנצח תחרויות, להגיע לנבחרת (כלשהי) וכמובן, להיות תלמידים למופת.

האינטנסיביות הזאת, הלחץ הזה מכיוון ההורים, לא טובים להערכה העצמית של הילדים. אם ההורים מדגישים הישגים, הילדים יחברו את ההערכה אליהם להישגים שלהם.

3. למי אנחנו מחמיאים?

זה, כמובן, מתקשר לסעיף הקודם.

אנחנו מחמיאים לאלה שכבר התקבלו לנבחרת, קלעו סלים או ניצחו משחק חשוב.

אחוז קטן מאוד של הפוסטים או הסטוריז שאני מכיר הוא על אלה שהפסידו, שהכדור לא נכנס להם עדיין או נשרו בשלב המוקדם של המיונים לנבחרת.

מה אמורים לחשוב אלה שאנחנו לא כותבים עליהם פוסט? שאנחנו לא משתפים סטורי עם הסיפור שלהם?

מה הם מבינים על סולם הערכים שלנו? על מה שחשוב לנו? על הגאווה שלנו בתהליך שלהם?

אני מרגיש אי-נוחות מאוד גדולה לפרסם הישגים של שחקנים/ות שאני מלווה באופן אישי בפומבי.

אני משתדל להחמיא להם כשצריך (על מאמץ, גישה וכו') ולא מחכה לרגע בו הם מנצחים.

כשהם מנצחים אני לוקח צעד אחורה ונותן להם ליהנות מהרגע שלהם. שיישאר שלהם. ככה בונים הערכה עצמית.

כאשר הם מעריכים את עצמם עבור הדרך שהם בחרו לעצמם.