איזה כיף להתפרנס מהמשחק(?)

איזה כיף זה להתפרנס מלשחק את המשחק שאני כל כך אוהב.

במקרה הטוב, אני שחקן חשוב בקבוצה שמשחקת ביורוליג ובליגה הספרדית, או בקבוצת NBA שמגיעה רחוק בפלייאוף, כלומר קרוב ל-100 משחקים בעונה.

זה משחק כל שלושה ימים בממוצע.

במקרה הפחות טוב, אני שחקן ספסל שמקבל מעט דקות בקבוצה שמשחקת רק בליגה מקומית ומשחק בין 22 ל-36 משחקים בשנה.

זה משחק כל 10 ימים בממוצע.

ככה נראית הקריירה של רוב השחקנים בעולם.

כלומר, רוב הזמן שלי לא מוקדש למשחק.

גם אם מצאתי קבוצה לשחק בה, רוב הסיכויים שאהיה שחקן ספסל (יש יותר כאלה משחקני חמישיה), ולא מובטחות לי דקות משחק.

אני יכול לעבור חודשים ולא לדרוך על המגרש במשחק רשמי.

גם אם אני משחק דקות משמעותיות בקבוצה שלי, רוב הסיכויים שאשחק בערך 30 ימים בשנה, אולי 40.

בשנה, כפי שאתם זוכרים, יש 365 ימים.

כלומר, אני כאילו מתפרנס ממשחק, אבל בעצם אני מתפרנס מאימונים.

אני מתפרנס מהיכולת שלי להיות חלק מקבוצה.

אני מתפרנס מהיכולת שלי לבוא כל יום – בכל מזג אוויר, בכל כמות דקות משחק, ניצחון או הפסד – לבוא כל יום:

‍

לבוא לאימון כוח,

לבוא לארוחת צהריים בריאה,

לבוא למים במקום מיצים ואלכוהול,

לבוא לשינה מוקדמת במקום מרתונים של סדרות או פלייסטיישן,

לבוא להתאוששות במקום לעוד אימון שרק יתיש אותי יותר,

לבוא לשיחה עם פסיכולוג שמלווה אותי במקום לשמור הכול אצלי בבטן.

איזה כיף זה להתפרנס מלבוא כל יום ולעסוק במשחק שאני כל כך אוהב.