אנחנו לא יכולים לדרוש מאנשים אחרים דברים שאנחנו לא עושים בעצמנו.
אין הכוונה לביצועים ספציפיים על המגרש. ברור שלא כל מאמן או מאמנת יכולים לבצע מה שהשחקנים שלהם יכולים לבצע. הכוונה היא לרמת ההתנהלות היומיומית והבין אישית. אם אנחנו מצפים לכנות מהשחקנים, אנחנו צריכים להפגין כנות בעצמנו. אם אנחנו מצפים להכרה בטעויות ולרצון להשתפר, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להגיד בעצמנו "טעיתי, אני אשים לב יותר טוב בפעם הבאה." אם אנחנו מצפים שהם יעבדו על המשחק שלהם ויהיו סטודנטים של המשחק, גם אנחנו צריכים ללמוד דברים חדשים ולהתפתח. אם אנחנו מצפים שהם יבואו מוקדם, אנחנו צריכים לבוא מוקדם בעצמנו.
זאת ועוד:
שחקנים, משני המינים, מבינים דברים.
הם יודעים מי אומר ועושה, ומי אומר ולא עושה. הם יודעים מי מספר סיפורים ומי עומד מאחורי המילים שלו. הם יודעים מי מנסה למכור להם משהו ומי פועל לטובת העניין.
משום שהם יודעים, חשיבות הדוגמה האישית הופכת להיות כפולה. לא רק דוגמה אישית כדי שהשחקנים או השחקניות יוכלו לדעת מה צריך. דוגמה אישית כדי שנוכל גם לשמר את הסמכות ואת האמון שיצרנו. אמון וסמכות מתפרקים מהר מאוד כאשר השחקנים רואים שהמאמנים שלהם לא עומדים ברף שהם עצמם הציבו.
יש לנו יכולת להשפיע עליהם לטווח ארוך, ולא משנה באיזה גיל הם נמצאים. דוגמה אישית היא עמוד תווך בהשפעה הזו.
נוסף על כל הנ"ל, חשוב לזכור שאנחנו בעצמנו פרפורמרים – כלומר נדרשים לביצוע – ועבור כך חשוב שנטפל בעצמנו כפי שאנחנו מצפים מהשחקנים/ות לטפל בעצמם. כפי שבמטוס אנחנו מקבלים הנחיה לחבוש על עצמנו את מסיכת החמצן כדי שנוכל לעזור לאחרים, כך חשוב שנעשה גם במהלך היומיום שלנו כמאמנים.
אנחנו לא יכולים לעזור לאחרים אם אנחנו לא בריאים – פיזית ונפשית.
עלינו לישון מספר שעות מספיק, עלינו לאכול בצורה בריאה ומאוזנת, עלינו לנהל את הזמן שלנו שיכלול את כל האימונים והווידאו והשיחות, אבל גם זמן מנוחה, זמן למשפחה ולחברים, זמן ללמידה ולתחביבים נוספים וגם זמן לשיעמום וזמן לא לעשות דבר.