אמצע יוני מגיע, ואיתו סיום העונה של רוב הקבוצות התחרותיות בישראל.
ברוב המקומות, ההורים (לפעמים אפילו השחקנים/ות) כותבים ברכה קצרה להודות למאמנ/ת על העונה שהייתה.
מה הם כותבים, ומה אפשר ללמוד מזה?
תודה על המסירות, תודה על ההקשבה. תודה על ההבנה.
תודה שהענקתם להם התמדה, שייכות, גבולות.
תודה שגרמתם להם להתאמץ ולראות שהמאמץ שווה את זה.
תודה שלימדתם אותם להיות קבוצה. תודה שאפשרתם להם לטעות ולהיכשל בסביבה בטוחה.
תודה על האיזון בין רכות לקשיחות. בין דרישה להכלה. בין רצינות לצחוק.
תודה על שילוב של מקצועיות עם אנושיות, חום ואהבה. שילוב של אינטנסיביות עם ההבנה מתי לעצור ולנוח.
תודה שנתתם להם כלים: שקט פנימי, משמעת עצמית, איך מתמודדים עם אתגר, איך מרימים ראש כשקשה, איך באים לבקש עזרה, איך מנהלים את הזמן.
הם בדרך כלל מודים גם על המקצועיות, אבל זה משפט אחד מתוך 7-8 משפטים לפחות.
אף אחד מהם לא מודה על יכולת הקליעה או על השליטה בכדור.
אף אחד מהם גם לא מודה על היכולת לקרוא מצבים בפיקנרול או לשחק מול אזורית.
על מה הם מודים לנו?
במה אנחנו משקיעים את הזמן שלנו?
איך מקרבים בין שני הדברים?
חומר למחשבה לקראת העונה הבאה, ובעצם, כבר ממחר.