האם מתייחסים אל השחקנים/ות בקבוצה אותו דבר?
במסגרת הערכים שחשובים לי ומי שאני רוצה להיות, אני ממקם את האינדיבידואל לפני הקבוצה.
אם מישהו צריך ממני משהו, הוא יקבל, גם אם הקבוצה לא תרוויח מזה בהכרח באותו רגע.
כמובן, בהתאם לזה, דעתי היא שאני לא צריך להתייחס לכולם אותו דבר.
סיפורים שישמשו בתור נימוקים – השמות בדויים:
ברמה הטכנית, אוריה התקשתה מאוד לסיים ביד שמאל קרוב לסל.
לא הייתה בעיה פיזית, וגם לא בעיית הבנה. היא הייתה מסוגלת להרים את הכדור והבינה למה זה חשוב.
היא פשוט התקשתה לעשות את זה כי לא באמת התאמנה על זה מחוץ לשעות האימונים, והכדור לא נכנס לה.
היא לא פחדה מהקבוצה או ממני ולא חששה מה נגיד אם היא תחטיא, אבל גם ידעה שהכדור, בסבירות גבוהה, לא ייכנס.
אני לא נוהג לתת משימות לבית בגיל הזה (מי שאוהבת ממילא עושה, מי שלא גם ככה תתחמק), אבל אוריה קיבלה משימה – כל יום קצת: 10 סיומות ביום. ואז 15 סיומות, מתוכן 5 שנכנסות. ואז 10 סיומות שנכנסות ביום. קצת, אבל כל יום.
באימונים, כל פעם שאוריה החליטה לסיים ביד שמאל היא קיבלה עוד כדור. עוד הזדמנות.
במשחק לקראת סוף השנה אוריה רצה למתפרצת בצד שמאל של המגרש וזרקה בשמאל. הכדור נכנס. החיוך על הפנים שלה – הפתעה משולבת בגאווה – הוא הסיבה שבחרנו לאמן.
ברמה הטקטית, עלם פחד מאוד מ"תרגילים".
הוא לא ידע לאן לרוץ, הוא לא זכר מה הוא אמור לעשות, והוא חשש מהתגובה של החברים לקבוצה אם הוא "יהרוס להם" את ההתקפה.
בדרך כלל ומתוך עיקרון, אני משתדל שכולם יידעו לפחות שתי עמדות בכל תרגיל. זה עוזר לקבוצה אם אנחנו מגיעים להתקפה במבנה מסוים ולא צריכים להחליף עמדות. זה עוזר לשחקנים לקבל עוד הזדמנויות כי הם לא תקועים ב"אני יודע רק את זה" אלא יכולים לשמש ביותר מתפקיד אחד.
עם עלם לא רק שלא התעקשתי שיידע יותר, עמדתי בדעתי שהוא צריך לדעת רק עמדה אחת בכל תרגיל, וכל פעם שמשחקים תרגיל הוא חייב להתחיל בעמדה הזאת. כן, גם אם זה אומר שחברים שלו צריכים לחפות עליו.
בנוסף, בעיקר בשביל מקרים כאלה (ואולי תופתעו כמה זה נפוץ), ברוב התרגילים יש שחקן ש"לא עושה כלום" או במילים אחרות "מרווח". לפעמים הוא פשוט "עובר צד".
ככה אפשר להכיל יותר בקלות שחקנים שמתקשים לזכור או מצטרפים חדשים לקבוצה שעדיין לא זוכרים הכול.
עלם למד שני תרגילים בתפקיד של "לא עושה כלום", למד להרגיש בנוח איתם, ביקש ללמוד עוד תפקיד אחד בכל אחד מהתרגילים, ובסוף הפך להיות אחד המוסרים הטובים באחד התרגילים (כי אין באמת סיבה שלא) ועשינו בזכותו 6-8 נקודות כל משחק.
ברמה הגופנית, דניאלה התקשתה מאוד לרוץ.
על לקפוץ ולהזיז רגליים בהגנה לא היה בכלל על מה לדבר.
ניסינו כל מיני דברים, כולל טיפולים אצל פיזיותרפיסט וכל מיני בדיקות, אבל זה התקדם מאוד לאט.
לא דרשתי מדניאלה ללחוץ על הכדור בהגנה, כי לא היה שום סיכוי באותה תקופה שהיא תצליח. זה סתם היה יוצר תסכול.
לא ציפיתי ממנה להגיע ראשונה להתקפה, בטח לא תוך 4 שניות.
היא המשיכה עם הפיזיו', תרגלה סקווטים, לפעמים הלכה בשבת למגרש עם אבא שלה לזרוק לסל וקצת לשחק, והתקדמה.
ככל שהעונה התקדמה, היא התחזקה, אולי גם קיבלה ביטחון (בזכות החברות לקבוצה והיחס שלהן), והצליחה לרוץ יותר מהר ולפעמים גם להזיז רגליים בהגנה.
ברמה המנטלית, לילי התקשתה להתרכז והייתה מאוד מוכוונת תוצאות.
לילי יודעת לכדרר מעולה, מצליחה לקלוע מחוץ לקשת ואפילו יכולה לפעמים לסיים ביד שמאל, אבל יש לה בעיה.
היא לא יודעת לאן לרוץ בהתקפה, היא מכדררת יותר מדי, ואם מישהו מעיר לה משהו (גם אם הוא עושה את זה בטון נעים), היא "נכבית" ולא מוכנה להקשיב.
כשהכדור לא נכנס לה פעמיים ברצף, היא גם לא יורדת להגנה. היא יכולה לתת ספרינט להתקפה אבל אם הכדור לא נכנס לה, 5 שניות אחרי זה היא כבר מספיק "עייפה" כדי לא לרדת להגנה.
יום אחד הסתבר שהיא פשוט מאוד מאוכזבת מעצמה. היא בטוחה שהזריקות האלה צריכות להיכנס ואם הן לא, התסכול מציף אותה.
דיברנו על מאמץ. דיברנו על לעבור לפעולה הבאה הכי מהר שאפשר. אלה הדברים שחשובים אצלנו. הבאנו מאמן מנטלי שישוחח איתה ויפתח לה את המחשבה לכיוונים האלה וייתן לה כלים למקרים בהם היא מתקשה.
היא גם אמרה למאמן המנטלי שהיא לא יודעת מה אני רוצה ממנה.
הוא מכיר אותי, הוא יודע שאם יש משהו שאני אומר, שוב ושוב, זה מה הדרישות. הוא גם ייעץ לה לשאול אותי אם היא לא בטוחה מה היא אמורה לעשות או מה הדבר הבא.
לילי הייתה השחקנית הכי טובה בקבוצה הקודמת שלה, אבל אצלנו זה עוד לא בא לידי ביטוי. היא צריכה ללמוד לאן לרוץ, למי למסור ומתי ומה נחשב זריקה טובה.
אני לא נוהג לחזור על הוראות אחרי שאמרתי אותן פעם ראשונה. אם כולן היו יכולות לשמוע, אני מצפה שהן יבצעו.
אם לילי באה לשאול מה אמרתי ומה חשוב, אני עונה לה כי אני יודע שהקשב שלה מתפזר, וזה שהיא באה לשאול אותי זה אומר שחשוב לה לדעת.
אם לילי לא מוסרת בזמן או מכדררת יותר מדי כשלא צריך, אני עוצר, מסביר, נותן עוד כדור. לא לכולן יש את ההזדמנות הנוספת הזאת באימון (היא לא מקבלת עוד 7 הזדמנויות, רק עוד 1).
לילי בין המהירות בקבוצה, ועכשיו כשהיא חוזרת הכי מהר שלה להגנה, היא נוגעת בכדורים ומפרקת מתפרצות של היריבה. כשהיא מוסרת וזזה בלי כדור אנחנו עושים סלים.
ברמה הרגשית, אלי התקשה להחזיק את עצמו.
הוא היה מגיב מיד, ולרוב מגיב בצורה לא נעימה, לעצמו ולאחרים.
היו מקרים שאלי היה מתעצבן, רץ לחדר ההלבשה הצמוד לאולם וטורק את הדלת.
היו מקרים שהוא היה פשוט עוצר באמצע ההתקפה, אומר שהוא לא יכול יותר, ויורד לספסל מתנשף וכועס.
החברים שלו לקבוצה הכירו את זה, לרוב הם לא נפגעו ממנו גם אם הוא היה מתפרץ עליהם. לפעמים כן, ואז אלי היה מצטער.
למה אתה לא מעיף אותו מהאימון, שאלו אותי.
הוא בחיים לא יפסיק להתנהג ככה, אמרו לי.
בכל מקום אחר הוא לא היה כבר בקבוצה, שיקפו לי.
אולי זה נכון. משום מה, קושי רגשי מעורר באנשים תגובות אחרות מאשר קושי טכני או טקטי.
אבל אלי עדיין בקבוצה. הוא מתפרץ פחות. הוא לא טורק דלתות. הוא יודע להגיד כשהוא טעה ולא היה צריך להתפרץ.
כמו שיש ילדים שלא יודעים לכדרר ביד שמאל, וילדים שלא יודעים מתי לבוא לעזור בהגנה, לאלי יש קושי רגשי.
בכל מקום אחר הוא לא היה כבר בקבוצה, אבל אצלנו הוא בקבוצה, וטוב שכך.
ברמה החברתית, רואים שהדר מרגישה לא בנוח.
היא משחקת לפני האימון רק עם שחקנית אחת או שתיים, בזמן ששמונה או שש מהחברות שלה משחקות בצד השני 3*3 או 4*4.
היא מעדיפה לשחק בכדורעף ולבעוט אותו מאשר להצטרף אליהן.
היא תמיד בוחרת באותן 2-3 חברות לקבוצה כשמתחלקים לזוגות של 1*1 או קליעות.
היא לפעמים מתגרה באחרות בצחוק, אולי במחשבה שזה יכניס אותה למעגל החברתי.
היא שחקנית טובה, אבל הן עדיין לא מעריכות אותה מספיק ברמה החברתית כדי להכיר בזה.
אני מאפשר לה לבחור מי שהיא רוצה בזוגות, אבל תמיד מחליף אותה אל אחת מהשחקניות המובילות בקבוצה כדי להתמודד מקצועית ברמה גבוהה יותר או כדי שינצחו ביחד זוגות אחרים.
אני מתריע בפניהן להיזהר לא להגזים עם ההתגרויות. כבר היו פעמים שזה נגמר בריב ואני לא רוצה את זה בשבילה. אני בדרך כלל לא מתערב להן, אבל אני צריך לשים לב אצלה.
אני מצטרף לכדורעף כי אני עדיין משמעותי חברתית בקבוצה ואם אני משחק איתן זה הופך את המשחק ליותר אטרקטיבי והיא זו שיזמה את המשחק, נקודה בונוס לה ברמה החברתית.
לא כולן צריכות עזרה ממני להשתלב חברתית. לאט לאט, גם הדר מקבלת הכרה – על המגרש ומחוץ לו – בזכות היכולות שלה ובזכות העובדה שהיא בעצם אדם ממש נחמד להיות לידו. הן רק צריכות הזדמנות לגלות את זה.
האם השחקנים/ות האלה יודעים שהם מקבלים יחס שונה מאחרים, לפחות בחלק מהמקרים? לא בטוח. לפעמים כן.
האם חברים/ות שלהם לקבוצה יודעים את זה? האם הם מבינים למה? בחלק גדול מהזמן כן.
האם הילדים והילדות שאנחנו מאמנים היו רוצים שנתייחס אליהם אותו דבר כמו אחרים? מעניין לשאול אותם ולשמוע מה בעיניהם היתרונות ומה החסרונות בכך.
עוד מצבים בהם יש צורך להתייחס לא אותו דבר לשחקנים/ות:
ילד חדש בקבוצה שכבר יש לה ניסיון ביחד בליגה.
ילדה חדשה בקבוצה שכבר מחוברת חברתית.
שחקנית מובילה בנערות בקבוצה שכבר נשארה בליגה ורוצה להתאמן עם קבוצה בליגת העל.
ילד שעוד לא התבגר פיזית בקבוצה בה כולם מהירים וחזקים.
ילד שמן ואיטי עם הורים גבוהים.
ילדה שההורים שלה מכריחים אותה לבוא לאימונים.
ילד שאוהב כדורסל אבל לומד בבית ספר תובעני מבחינה לימודית.
ילדה דתייה שלא יכולה להגיע לאימונים או משחקים שקרובים לשבת.
חריג גיל שהצטרף מאוחר לקבוצה והוא רמה מעל כולם מקצועית אבל עדיין לא יכול להצטרף לשנתון מעל.
שחקנית צעירה מכולן שמפגינה יכולות יוצאות דופן על המגרש אבל עוד לא השתלבה חברתית.
יכולים לחשוב על עוד מצבים?